‫דיבור מדיה‬

‫דיבור חדש‬

‫צביקה בשור‬ — Thu, 24 Jun 2010 08:01:56 +0000

כבר המון זמן לא עידכנו כאן. הרבה לקוחות חדשים שנכנסו במכה, וקצת מחשבה מחודשת שלנו על המותג שלנו, הביאו להקפאה קטנה של מה שקורה כאן באתר. אבל ממש עוד מעט אנחנו חוזרים, נמרצים מאי פעם, ועם מותג כיפי ומרתק (נדבר עליו עוד כשהוא יבוא).

‫מקאן מציגים: הסוף של משרדי הפרסום‬

‫צביקה בשור‬ — Mon, 22 Feb 2010 02:33:36 +0000

———

עדכון (24 בפברואר): הבוקר הגיע אלינו מכתב מעורכי הדין של מקאן אריקסון, שקוראים לנו להסיר את הסרטון לאלתר, בגלל הפרה לכאורה של זכויות יוצרים והוצאת לשון הרע לכאורה. אנחנו לא חושבים שעשינו את זה ובטח שלא את זה, אבל אנחנו לא מתכוונים להיכנס לקרבות משפטיים עם הכיסים הרחבים של מקאן. הסרנו את הסרטון, ורק נותר לנו להצטער על הדרך בה מקאן מתנהלת בזירה.

———

לא בכל יום אתה פוגש משרד פרסום שאומר לך את האמת, ועוד על עצמו. אז תהנו מהרגע, תלחצו על הפליי, ותצפו בעדות העצמית המדהימה שיצאה מתוך מקאן אריקסון. תהנו, ואני אפגוש אתכם אחרי.

מדהים לשמוע את את זה מגיע ממקאן, אבל זו אמת לאמיתה. עולם המדיה השתנה באופן דרמטי בשנים האחרונות, אנשים עברו למדיה חברתית במהירות חסרת תקדים, והם מבלים בה המון זמן. השינוי הזה שינה את הצרכנים עצמם, והוא מחייב שינוי גישה דרסטי של עולם הפרסום והשיווק. מודעות עיתונים, פרסומות טלוויזיה, בילבורדים, באנרים – כולם איבדו את האפקטיביות שלהם, ומנגד, עלתה האפשרות של מותגים לדבר באמת עם הקהל שלהם, כלומר לדבר ולהקשיב, ואולי אפילו להשתפר תוך כדי.

כרגע רוב המפרסמים לא מבינים את הזה, והכסף ממשיך להישפך על מה שלא עובד. אבל הבלוף לא יחזיק עוד הרבה זמן, ואת מה שבמקאן כבר כנראה מבינים, גם הלקוחות שלהם יבינו. זה עולם חדש, ומי שישחק בו בכלים ישנים, פשוט לא ישחק טוב.

‫איך למצוא סוכן ביטוח‬

‫צביקה בשור‬ — Thu, 18 Feb 2010 10:01:05 +0000

זה לא מחקר, אפילו לא אבחנה חצי מנומקת, אבל ככה לידע כללי: כשחיפשתי סוכן ביטוח אמין וטוב, שיטפל בענייני הפנסיה של משפחתי, העליתי את הקריאה לשדך לי אחד כזה גם בפייסבוק וגם בגוגל באזז. גוגל הביא לי שישה מספרים (שניים מהם באימייל), ופייסבוק הביא לי אחד.

‫וכל הבאזז הזה‬

‫צביקה בשור‬ — Sun, 14 Feb 2010 16:05:56 +0000

הבאזז, וחמש הדקות שלקחו לו להפוך לאחת הרשתות החברתיות הגדולות בעולם, בטח הגיר כמה אגלי זיעה אצל מי שאמונים על השיווק בחברה שלהם, או אצל האנשים מחברות האינטראקטיב. זה אמיתי? הם שאלו את עצמם כשהדבר הענק הזה התפרץ להם לתוך תחום העבודה. זה רק טרנד? זה יישאר? תהיה לזה השפעה על העסק שלי? בקיצור – להיות שם?

אלה אותן שאלות שכל זירה חברתית מעלה, רק שעם הבאזז כמו הבאזז, הכל אלים ומהיר יותר מכל מה שהכרנו. בשניה אחת הפכה הזירה ההיפר מבוזרת של המדיה החברתית למבוזרת בחזקה נוספת. רוב האנשים הרי לא יהיו כאן וכאן וכאן וכאן, אלא יבחרו להם מקום אחד, מקסימום שניים, וישהו בהם. וכל מקום כזה עם הקצב שלו, עם השפה שלו, עם האופי שלו. כלומר, יהיה צורך בהפעלת מאמץ גדול פי כמה כדי להשיג תוצאות פחותות. איכשהו, מההיכרות השטחית שלי עם הרשת, העניין הזה עוד לא נגמר. זה רק יהפוך קשה יותר.

אז מה עושים?

או, טוב שאתם שואלים.

אם יש משהו שאפיין את הדיבור על הבאזז, זו העובדה שהוא הופיע בכל הרשתות האחרות. הפייסבוק והטוויטר שלי התבאזזבזו די מהר, כשכולם מדברים על הפלא החדש, טוב או רע או מה. גם בבאזז עצמו שלטו המילים פייסבוק וטוויטר, כשמשתמשים נאמנים של שתי הרשתות הוותיקות (הכל יחסי) תהו איך לחבר את הזה לזה, או אם לוותר על הזה בעבור הזה (טוויטר ספגה כאן המכה היותר קשה, ללא ספק). מטבע הדברים, טוויטר לא פתחו פרופיל בבאזז, וגם גוגל לא פתחו עמוד לבאזז בפייסבוק (מישהו אחר כן, ועוד אחד, ועוד, ברור), אבל המותגים עברו מאחד לשני כמו מים בכלים שלובים.

מה שגרם להם לפעפע זה הסיפור.

בסופו של דבר, הסיפור נשאר חללית האם של התקשורת האנושית. תיקח פיסת מידע ותכניס אותה לתוך סיפור, היא תישמר, היא תעבור הלאה. לא תכניס אותה לתוך סיפור, אף אחד לא יזכור אותה. אתם אולי מכירים את הסיטואציה של להיכנס למקום עבודה בתחום שממש לא מעניין אתכם, ולמצוא את עצמכם כמה חודשים אחרי זה מגיבים באופן רגשי לחדשה שלא מזמן היתה חולפת לכם ליד האוזן. מה שיצר עבורכם את החיבור הזה הוא הסיפור. הבנתם מה החברה שלכם עושה, מול מי היא עושה את זה, נגד מי היא עושה את זה. יותר מזה, הבנתם את המקום שלכם בתוך הסיפור הזה, איך אתם משפיעים עליו ואיך הוא משפיע עליכם. התחלתם לספר סיפור שמופיעות בו מילים כמו "אנחנו". עוד שנתיים, אם תמצאו את עצמכם עובדים בתעשייה אחרת, פיסות המידע הישנות יחזרו להיות לא רלוונטיות. זה כבר לא יהיה הסיפור שלכם.

YES, WE CAN – הסיפור הכי טוב שסיפרו כאן כבר הרבה זמן

הסיפור נתלה על הבנאדם לכל מקום אליו הוא הולך. הוא איתו בארוחות שישי. הוא איתו בפייסבוק. הוא איתו כשהוא שומע חדשות ברדיו. הסיפורים עוזרים לנו לסנן את המידע. מה שלא שייך לסיפור שלנו לא מעניין. היחס שלנו למידע רלוונטי נקבע לפי הסיפור שלנו. ככה יכולה ידיעה על תוצאת משחק כדורגל לעורר שמחה, עצב או פיהוק אצל שלושה אנשים שונים, כשלמעשה אין לתוצאת המשחק הזו השפעה מעשית כלשהי על אף אחד מהם. הזהות שלנו נקבעת לפי הסיפורים שגרים אצלנו. תפיסת עולם היא רק מילה אחרת לסיפור.

הסיפור עוזר לנו להבין איפה אנחנו נמצאים. "המצב מידרדר" הוא תיאור של מקטע של סיפור. "מישהו מוכרח לעשות משהו" הוא חלק מהסיפור של הקורבן. "אני חייב לעשות משהו" הוא חלק מהסיפור של הגיבור.

מותגים מספרים סיפורים. מותג טוב מצליח לשכנע אנשים שהסיפור שלו נכון. מותג מעולה מצליח להלביש את הסיפור שלו על הצרכנים שלו. כולם תמיד מדברים על אפל, אז גם אנחנו נעשה את זה. תראו את mac vs pc, שסיפר לאנשים צעירים שזה שהם פשטו את החליפה והעניבה הפך אותם לטובים יותר מה-suits. ככה אנחנו רואים אותם, אפל אמרה לנו. הם לכודים בתוך החיים שלהם, מסובכים עד הצוואר באינספור כבלים. אנחנו השתחררנו. ואנחנו לא מסתכלים עליהם בזעם, חס ושלום. אנחנו חזקים מספיק כדי להביט עליהם באמפתיה, לראות אותם במלוא הגיחוך האנושי שלהם, ולהושיט אליהם יד מצילה. אם הם רק יקחו אותה, יהיה לכולנו הרבה יותר טוב.

למעשה, אפל סיפרה כאן סיפור מיסיונרי, והטילה על הצרכנים שלה את פוזיציית המטיפים. לכן, כשמשתמש של אפל פותח את המקבוק הראשון שלו, או האייפוד הראשון, או האייפון (או האייפד), הוא לא סתם משתמש במכשיר טוב יותר. זה אפילו לא סתם שהוא הופך לטוב יותר. זה העולם שהפך הרגע לטיפה טוב יותר. כשאומרים שסביב אפל התפתחה כת, זה בגלל שהסיפור שמי שלובש את הסיפור של אפל לובש סיפור על העולם. עולם שהולך ומשתפר, כך נראה.

הבאזז, כמו פייסבוק וכמו טוויטר, הוא פלטפורמה לספר סיפורים. אנשים יכולים לספר סיפורים שכוללים רק אותם, הם יכולים לספר סיפורים שלא כוללים אותם בכלל. לרוב הם יספרו סיפור שכולל אותם כחלק מאיזה משהו. אם המשהו הזה, הסיפור שכולל אותם, מבקש מהם להעביר אותו הלאה, הם יעבירו אותו. הם יעבירו אותו הלאה בתקווה לפגוש עוד אנשים שמחזיקים באותו סיפור. הם יעבירו אותו הלאה בתקווה להנחיל אותו לעוד מישהו. הם יעבירו אותו הלאה כי זה הסיפור שלהם.

בסופו של דבר, זה הסיפור. אין סיפור, אין באזז, גם אם פתחתם עשרים פרופילים בבאזז. אם יש לכם סיפור טוב, הוא יסופר בבאזז גם אם לא פתחתם שם פרופיל. סת גודין, שתמיד מצמידים לשם שלו את המילים "גורו שיווק", אוהב לדבר על שבטים כבסיס לשיווק בעולם החדש. שבטים, יודע כל אנתרופולוג, הם קבוצה של אנשים שחולקים סיפור.

קודם כל קודם כל קודם כל, תספרו סיפור.

‫Creamdela.com‬

‫צביקה בשור‬ — Wed, 20 Jan 2010 10:42:52 +0000

פרויקט של בזק בינלאומי, שעבדנו עליו בשיתוף עם גריי אינטראקטיב מבית אדלר-חומסקי.

מה זה: מגה-בלוג שמרכז כתיבה מהבלוגרים המובילים בישראל. מדי יום עולה פוסט אחד מאחד הבלוגים החברים בקרמדלה (זה כינוי החיבה של הפרויקט), והתוצאה היא אחד מהאתרים המרתקים ביותר על אינטרנט בישראל. עוד הוכחה לאיכות ולכמות של התוכן העצמאי בישראל.

המשתתפים בפרויקט: עידו קינן, יונתן קלינגר, mobo, 2BMommy, איתי אקנין, גל חן, בלינגבלינג, "העולם על פי אינטל", עידו הרטוגזון, מורד שטרן, "תנועת הנוער", שוקי גלילי ו-thecoils.

מה אנחנו תרמנו: את הקונספט, את גיוס הבלוגרים להשתתפות בפרויקט חסר תקדים שכזה, את העריכה השוטפת. השתתפנו גם בתהליך המיתוג והעיצוב של האתר עצמו.

עוד משהו? האמת שכן, עוד משהו קטן. שיתוף הפעולה בין בלוגרים מובילים לחברה מסחרית הוא לא חזון נפרץ בימינו. החברות הגדולות, שרגילות לקנות שירותים בכסף, צריכות ללמוד להתייחס לספקי התוכן החדשים, כלומר הבלוגרים, כאל שותפים ולא כאל עובדים. הבלוגרים מצדם רגילים לחשוד בכל גוף גדול שנכנס לזירה הפרטית והפרועה יחסית שלהם. האתגר הגדול שלנו היה לייצר את המרחב החדש, בו שותפות כזו יכולה לקרות. לשם כך היינו צריכים לייצר קונספט שמייצר ערך מוסף גם לבזק בינלאומי וגם לבלוגרים המשתתפים. האתגר הגדול שעומד בפנינו הוא לשמור על החבילה החדשנית הזו שלנו ולחזק את תחושת השותפות של הצדדים המשתתפים בו.

מקווים שיהיה כיף.

‫"דבר עם אשת השיווק שלנו"‬

‫צביקה בשור‬ — Tue, 01 Dec 2009 00:27:19 +0000

כשהייתי ילד והיינו מדברים על כדורגל, והיינו מדברים על מושגים כמו "הגנה" או "התקפה", הכוונה היתה לאנשים. מגן ובלם הם ההגנה, הם עושים רק הגנה והם האחראים הבלעדיים למשחק ההגנה. חלוץ וקשר קדמי הם ההתקפה, כל מה שהם עושים זו התקפה, ואם הקבוצה לא מבקיעה, זו חייבת להיות רק אשמתם. ככה חילקנו את המגרש, ככה נראה בעינינו המשחק. עם השנים עבר הדיבור על כדורגל מהפך הדרגתי, והתחלנו לדבר "משחק ההגנה" ו"משחק ההתקפה". הרעיון הוא שלמרות שיש התמחויות בתפקידים, כל השחקנים עושים גם הגנה וגם התקפה. ההגנה מתחילה בחלוץ המרכזי, ההתקפה מתחילה בבלם האחורי. זו לא היתה מהפיכה מהפה אל האוזן – מאמנים שהבינו את זה קודם ולעומק בנו קבוצות ששלטו בליגות שלהן בתקופה מסויימת.

המהפך בדיבור על כדורגל עלה לי בראש הבוקר כשהרציתי בפני קהל של מנהלי תרבות מהרשויות המקומיות. מדובר באנשים שאחראים על הפעילות התרבותית היזומה של הרשות, כולל ההצגות והמופעים בהיכל התרבות המקומי, ספריות ומוזיאונים, וגולת הכותרת של אירועי יום העצמאות. ההרצאה היתה חלק מיום עיון בנושא שיווק שארגן עבורם היועץ הארגוני צביקה רול, וממבנה ההרצאות בה ומהטון שעלה מהן ומהקהל, הבנתי שלפחות אצל חלק מהנוכחים קורה בראש מה שקרה לחלוץ הראשון שהמאמן שלו ביקש ממנו להפעיל לחץ הגנתי על הבלמים של היריבה.

אתם מבינים, בעולם של עד לפני חמש דקות ממש, בכל ארגון היו צריכים להיות אנשי שיווק. ואנשי השיווק היו האחראים על השיווק. האחראים הבלעדיים. רק הם היו צריכים להסתכל על העולם ולפעול בו בכלים שיווקיים, ורק להם מותר היה לעשות את זה. כל מי שהיה עיתונאי חמש דקות מכיר את התשובה "דבר עם הדוברת שלנו" כששאל איש ארגון כלשהו שאלה כלשהי על תחום אחריותו. בעולם בו נקודות ההשקה היחידות של הארגון עם הקהל הרחב היו דרך העיתונות או דרך פרסומות במדיה, יש הרבה הגיון בלהציב חומה תקשורתית בלתי חדירה סביב הארגון שלך, ועל השער היחיד שמותר לפתוח, להפקיד את האיש הכי מיומן שלך (מיומן בדרך כלל בסגירה מהירה של השער במקרה של איום).

מערך ההגנה

אבל העולם משתנה. המדיה משתנה. והשינוי קורה מהר. מדיה חדשה, חברתית ומבוזרת מאי פעם משתלטת על הזמן של צרכני המדיה, ואין מה לעשות, היא עושה את זה על גבה של המדיה הישנה. התוצאה הנוכחית של השינוי (מי יודע מה הוא יעשה בעוד שנתיים) היא שיותר אנשים מוקפים במהלך היום שלהם במידע שמגיע אליהם מהרבה מקורות קטנים, ושדרך התנועה המזוגזת הזו בין האנשים, מידע יכול להגיע לכמויות גדולות של אנשים. החשיבות של דף ראשי חזק הולכת ונעלמת, ככל הדף האישי בפייסבוק הולך ומתחזק. מה זה משנה לי איפה עורך וויינט (או עורך "ידיעות אחרונות" לצורך העניין) החליט למקם בהומפייג' שלו את הידיעה ששלח אל החבר שלי, שקיבל מהחברה שלו כן הלאה? מה אכפת לי אם הידיעה הזו מגיעה מ-ynet או מ"הארץ"? מה אכפת לי אם היא מגיעה מבלוג?

ההתחזקות הזו של המדיה החברתית וההיחלשות של המדיה המסורתית, ובמיוחד אצל הצעירים, מוצאת את הארגונים שנשענים רק על עבודה מול המדיה המסורתית מתנתקים מעט, אבל יותר ויותר, מחלק מהותי מהקהל שלהם. הם ממשיכים להתפאר במודעה בעיתון, ורוב האנשים שואלים מה זה עיתון, ובקושי שמים לב למודעות שמתפרסמות בהם. מצד שני, האנשים שאינם אנשי שיווק רואים מול העיניים שלהם, כחלק מחוויית השימוש בפייסבוק, איך מידע עובר, איך הוא מגיע אליהם, איך הוא משפיע עליהם. הרגע הכי מסעיר בהרצאה שלי היום היה כשמישהי מהקהל הזכירה את Farmville. מי שהגיע לפארמוויל יודע שהוא לא עשה את זה כי היה כתוב בעיתון.

חלק מהאנשים שפגשתי היום כבר עשו את האחד ועוד אחד שלהם. האנשים של היכל התרבות בפתח תקווה יודעים שהם הולכים לפתוח פייסבוק. הם גם צריכים לפתוח בלוג, והם צריכים גם ללמוד וגם לחשוב מה לעשות עם הבלוג הזה כדי להפוך אותו לכלי התקשורת (השיווקי והלא שיווקי) שראוי שיהיה להיכל תרבות של עיר בישראל, אפילו היא לא תל אביב. נדמה שבשטח, חלק מהאנשים מבין, גם את הכשל הנוכחי וגם את ההזדמנות האדירה.

מי שעדיין לא מבין, לרוב, הם הארגונים עצמם. רוב ההנהלות עדיין חושבות הגנה-התקפה, שיווק מול לא שיווק. שיווק כמחלקה, כתפקיד שמזוהה עם אדם, ולא כחלק מתפקיד של הרבה אנשים (למרות שכמו בכדורגל, נראה לי הגיוני שיהיו מי שיתמחו בתוך הארגון בשיווק, גם מול המדיה הישנה, וגם בהנחייה של שאר העובדים). השינוי התפיסתי הזה אולי לא יקרה מהר, אבל הוא יצטרך לקרות מתישהו, כי השינוי הגדול הוא שינוי אמיתי, ובקרב לא מעט אוכלוסיות הוא הולך ומאיץ.

‫שנאה עצמית‬

‫צביקה בשור‬ — Wed, 25 Nov 2009 21:47:32 +0000

הנה פרויקט שמח. טמפו רצתה לקדם את המותג המתחדש של בירה מכבי. ישבו-חשבו, והגיעו למסקנה שקבוצה מועילה לפנות אליה תהיה שוכני הפאבים השכונתיים של לב תל אביב, המסדרון פינת הנורמן. מחשבה באמת מצויינת, להגיע לאנשים שצורכים בירה כחלק מההוויה התרבותית שלהם, שיש להם רגישות מותגית, ושההשפעה שלהם על תפיסות בציבור גדולה בהרבה מהנפח של הקהילה שלהם, בגלל שהרבה מאוד מהם משדרים את עצמם לעולם, בין אם זה בעבודה שלהם בגופי תקשורת גדולים, או דרך הרשת (או שניהם, בהרבה מקרים).

אז חשבו מה עושים, ובאו עם עוד רעיון מעולה. "שותה וקם" הוא בלוג מוצלח על "בירה, בחורות, ובחורות שאוהבות בירה". הבלוג כתוב בנימה אישית מוצלחת, הוא שנון במידה, ובאופן כללי הוא עובד יפה מאוד, בטח לתקופה הקצרה שהוא באוויר. על הבלוג הבסיסי הוסיפו גם פיצ'ר שמח של תחרות בדיחות ברים שמתנהלת בתוך הבלוג. זה תפס, וכמה מהשמות המובילים בקבוצה המחוזרת התחילו להתחרות ביכולת לייצר בדיחות. נהיה דיבור על "שותה וקם". אנשים נהנו לדבר עליו עם הבירה שלהם.

אלא מה, כל זה קורה כשטמפו וחברת הפרסום שלהם לא מספרים לאנשים שזה פרויקט של מכבי. כותב הבלוג נשאר אלמוני, והחסות הקטנה שם בצד היא כאילו רק חסות. עכשיו, הקהילה הקטנה שהבלוג מנסה להיכנס אליה מתחילה לתהות, עושים בירורים, ומוצאים כל מני דברים. כמו למשל קבוצה בפייסבוק שהיתה אמורה ללוות את תחרות הבדיחות, והיו בה רק שני חברים, שאחד מהם גם יודע לכתוב וגם שייך לקהילה שאליה מכבי ניסו לחדור. או איזה פוסט מרשיע בבלוג של הכותב החשוד מקבוצת הפייסבוק. ומתחיל דיבור הפוך, ואנשים מתבאסים, מרגישים שהם יצאו מטומטמים, שעבדו עליהם. שהם חשבו שזה מישהו משלהם שעושה בשביל הכיף, והנה הם עובדים בשביל טמפו.

ומה, כל הסיפור הזה היה יכול להימנע אם מההתחלה "שותה וקם" היה מזדהה כפרויקט של בירה מכבי. הנה, הם היו צריכים להגיד, זה פרויקט שלנו. החלטנו לעשות בלוג על בירות ובחורות, ובחורות שאוהבות בירות. זה הכותב של הבלוג, שלקחנו כי הוא יודע לכתוב כמו שצריך ואנחנו חושבים שהוא בראש טוב. ויש תחרות בדיחות, שאנחנו חושבים שתהנו ממנה.

הבלוג היה נשאר אותו הבלוג. התחרות היתה נשארת הברקה, וממילא העניין השמח בסיפור הזה הוא שהבלוג הזה שווק אך ורק לקבוצה שנקבעה מראש, והיה מן סוד שלה ומקום שנותן לה להתבטא בחופשיות על נושא שמח. שום דבר מזה לא היה נעלם אם מההתחלה כל הקלפים היו על השולחן. הדיבור שקרה היה קורה גם ככה, והיה סיכוי אמיתי למערכת יחסים ארוכת טווח עם קבוצת האנשים הזו, שבירה מכבי חפצה ביקרם. עכשיו הסיכוי הזה קטן הרבה יותר.

יש לי ניחוש למה זה קרה. זה קרה כי כמה שהמותגים שנמכרים לנו בפרסומות עושים את עצמם הכי זוהרים ולוהטים, בבטן הם סובלים משנאה עצמית. אולי האנשים שמנהלים את המותגים האלה לא אוהבים אותם, או אני לא יודע מה, אבל מי שהחליט להסתיר את המהות של הבלוג הזה חשב שאם נדע שזה של מכבי, נתבאס מההתחלה. וזה לא נכון. אם מכבי היו באים, ועושים את אותו הבלוג בדיוק, עם אותו הכותב ואותה מדיניות עריכה, אז אנשים היו מסתכלים על מכבי קצת אחרת, ואומרים שוואלה, מותג שמח מכבי.

במקום זה, מכבי יצאו הכי חומוס, וכולם מתבאסים.

‫מה שכל אשת (ואיש) שיווק צריכה לדעת‬

‫צביקה בשור‬ — Mon, 09 Nov 2009 08:51:33 +0000

עשיתי טעות בפוסט הקודם. נתתי את הגרף הנכון, זה של פייסבוק מול ynet, הוספתי את טוויטר כהשוואה קלה, ונסחפתי בבאזז (או באנטי-באזז). התמקדתי בטוויטר, כן או לא תופעה אמיתית, במקום להתמקד במה שהגרף הזה צעק בשיא העוז: פייסבוק עוקף את ynet אוטוטו, וכבר עקף את וואלה. זה לא רק גוגל טרנדז אומרים. גם רשימת האתרים הגדולים בישראל של אלקסה אומרת בדיוק את זה.

זה משהו שכל איש שיווק, פרסום ומדיה צריך להפנים. חיפוש ומדיה חברתית הם שני סוגי המדיה הפופולריים ביותר ברשת.

באופן לא מקרי, חיפוש ומדיה חברתית הם גם שני סוגי המדיה הקשים ביותר לשליטה, או להשתלטות, עבור משווקים ואנשי פרסום.

נתחיל בחיפוש. כדי להשתמש באופן אפקטיבי בחיפוש על מנת לשווק עסקים ומותגים, יש צורך בייצור תוכן איכותי מחד, ושיתוף פעולה עם קהילת בעלי האתרים הרלוונטית מאידך. מי שרוצה להופיע באחד מהמקומות הראשונים במילת חיפוש ספציפית צריך באמת לשאוף להעניק לגולשים את הערך הגבוה ביותר. אפשר כמובן לקנות את מילים עבור כסף, ואני אהיה האחרון שיטען שזו לא אסטרטגיה אפקטיבית, אבל אין ספק גם שהיא הרבה פחות אפקטיבית מאסטרטגיית תוכן וקידום אורגני בגוגל. ואסטרטגיית תוכן טובה מחייבת את אנשי השיווק לייצר תוכן טוב, עם מהות שנשארת לאורך זמן, מה שמצריך הלך רוח שונה בתכלית מזה שמאפיין את עולם השיווק והפרסום במדיה ישנה (ובהחלט, ynet נמצא בקטגוריה של מדיה ישנה).

: קשה לטפס במעלה גוגל (תמונה מאת

המצב במדיה חברתית קשה עוד יותר. כאן, עוד יותר מהחיפוש, היכולת לקנות תשומת לב על ידי שפיכת כמויות גדולות של כסף מצומצמת. כלי הפרסום בפייסבוק כמעט פרמיטיביים, ומה שעובד שם באמת זו היכולת של המשווק לייצר שיחה אמיתית ומועילה לשני הצדדים עם הגולשים. גם כאן, לא בדיוק המומחיות של עולם הפרסום שאנחנו מכירים.

עולם המדיה החדש מחייב סוג חדש של חברות שיווק, אבל הוא מחייב גם אורח מחשבה חדש בחברות. בפוסטים הבאים אני אדבר קצת על שינויי מחשבה נדרשים בעולם חדש. בינתיים רק נגיד שחלק מהאתגרים שמציב העולם החדש, עולם בלי עורך ובלי היררכיה ברורה, עולם של שיחה ותוכן, דורשים מארגונים מסויימים לחשוב מחדש על ההפרדה בין "העסק" לשיווק שלו, על אחדות המסר ושאר אקסיומות שיווקיות.

מדובר באתגרים שארגונים אינם נוטים להשית על עצמם אלא אם הם חייבים. העניין הוא שנכון להיום, כשגוגל, פייסבוק ויוטיוב הם שלושת האתרים הנצפים ביותר בישראל, המשך פעילות כאילו אנחנו עדיין חיים ב-2003 ואפשר להסתמך על מתודות שיווקיות ישנות (ומהו הבאנר, אם לא מודעה בעיתון שאפשר להקליק עליה) הוא טעות מהסוג שמשלמים עליו בשורה התחתונה.

‫פייסבוק, ynet, וואלה וטוויטר – על הבאזז והאנטי-באזז‬

‫צביקה בשור‬ — Mon, 02 Nov 2009 11:38:35 +0000

אני אוהב להראות את האימג' הזה, מגוגל טרנדז. מה שרואים, בגדול, זו תמונת מצב של האינטרנט הישראלי נכון לעכשיו, עם איזו תחזית לעתיד. לא צריך לפרשן כאן יותר מדי: פייסבוק עבר בישראל את וואלה, ומשיק ל-ynet. בניגוד לשני הענקים הישראלים, פייסבוק נראה כרגע במגמת עלייה. מה יהיה בעוד חודש קשה מאוד להגיד, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון ולהגיד שבעוד חצי שנה, פייסבוק יהיה במובהק גדול יותר מוויינט ווואלה.

הקו האדום שם למטה, זה שצמוד לרצפה, זה טוויטר. זה כדי להבין את הפרופורציות. כדי להבין את המגמה שמתי למטה עוד תמונה, של טוויטר בישראל לבד. מאז השיא של יולי העניינים צונחים באופן מתמיד. כלומר הכלום נעשה עוד יותר כלום.

הנה התמונה הגדולה:

והנה טוויטר, מתה בסתר:

אני אישית מתקשה להתחבר לטוויטר, לא ברור לי למה. אולי זה בגלל גישת ה"אנחנו נותנים פלטפורמה, עכשיו אתם תחפשו את הכלי לעבוד איתו" שלהם. אולי זה בגלל שתהליך הטוויטריזציה של פייסבוק הוכתר כהצלחה, והיום אני מקבל מפייסבוק חוויית מדיה מדהימה, שכוללת המון מוזיקה טובה, לינקים למאמרים, הפניות לפעילות פוליטית וגם טוויטים של מי שמתעקשים להיות בשני המקומות.

‫הגענו‬

‫צביקה בשור‬ — Tue, 06 Oct 2009 12:38:01 +0000

היי כולם,

ברוכים הבאים לאתר החדש של דיבור, שהיא בעצמה חברה חדשה. אנחנו מתעסקים בשיווק במדיה חברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ועוד. אם אתם רוצים לדעת עוד עלינו, תלחצו כאן. אם אתם רוצים לדעת מה השירותים שלנו, תלחצו כאן.

בבלוג הזה אנחנו מתכוונים לדבר עם כל מי שתרצה וירצה להקשיב, על התפקיד החדש של האינטרנט בעולם העסקי, ובעולם התקשורת בכלל. התקווה שלנו היא שהבלוג הזה יהיה חלק מהשיחה שמתרחשת עכשיו ברשת על השינוי האדריר שעובר על העולם התקשורתי שלנו, ואיך השינוי הזה בא לידי ביטוי בתרבות שלנו.

מדי פעם גם נציג לכם פרויקטים שאנחנו עובדים עליהם, גם כדי להשוויץ ולעשות רע בכבד למתחרים, אבל בעיקר כדי לשמוע את דעתכם.